השנה 1950, ראש הממשלה, דוד בן גוריון נושא דברים בפני הפיקוד הגבוהה של צה"ל , ובדבריו הוא מתאר את אחד האתגרים המשמעותיים העומדים בפני המדינה הצעירה.
"... ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, ... וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל את ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. …הוא הדין לגבי (יהודי) תימני ופרסי ומרוקני.
אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה; ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם […].
(דוד בן גוריון, "ייעוד וייחוד" – הרצאה על חינוך וצבא העם בפיקוד הגבוה של צה"ל,.1950)

71 שנים מאוחר יותר, בשנת 2021 נשיא המדינה, ראובן ריבלין נושא את נאום השבטים שלו.
".... החברה הישראלית מורכבת מארבעה מגזרים, ואם נרצה, ארבעה "שבטים" מרכזיים, שונים מהותית אלה מאלה... לכל שבט – מדורת השבט התקשורתית שלו, העיתונים שהוא קורא, ערוצי הטלוויזיה שהוא צופה בהם. כך, לכל שבט גם ערים משלו… במדינת ישראל, המערכות היסודיות המעצבות תודעה הן שבטיות ונפרדות, וכך גם כנראה יישארו".

אז מה השתנה בזמן שבין שני הנאומים?
לצערינו לא הרבה. דרכה של החברה הישראלית, כנראה מאז ומתמיד הייתה להעמיד נרטיבים שונים של קבוצות שונות, האחד מול השני. נרטיבים המתקיימים לא רק על ציר האמונה, הדמקורטיה, והליברליזם אלא גם על הציר התרבותי, עדתי, אתני, סוציואקונומי ועוד.

ספורה של החברה הישראלית הוא מרקם עדין ועשיר של סיפורי יחידים וקהילות. על מנת ליצור שיח מקרב, אנו מבקשים בעזרת שפת האמנות - לחקור ולחשוף סיפורים החיים בתוך קהילות ומניעים את תרבותן ולספר את סיפורן על ידי סיפורי היחידים המרכיבים אותן. החיבור ביניהם יהווה תשתית לשיח חברתי מיטיב ויצירה חדשה של חיים משותפים בתוך קהילות ובין קהילות.